|
התנגדות בלב הגיהינום
60 שנה למרד אושוויץ
מאת לאה גולדשטיין
 |
|
אנשי
הזונדרקומנדו שורפים גופות באושוויץ בפולין. את התצלום צילמו
בחשאי אנשי הזונדרקומנדו כנראה באמצע 1944, והמחתרת הפולנית
הבריחה אותו מהמחנה. |
בסתיו
1944, כשעמד הצבא הסובייטי בשערי אירופה הנתונה בכיבוש הגרמני, רק
אחד מאתרי
ההשמדה הנאציים פעל –
אושוויץ-בירקנאו.
אושוויץ-בירקנאו
היה מכלול המחנות הגדול ביותר שהקימו
הגרמנים, והיו בו מחנה ריכוז, מחנה עבודת כפייה ומחנה השמדה. מ-1942
עד סוף קיץ 1944 נשלחו למקום מאות אלפי יהודים מכל רחבי אירופה. עם
הגעתם הם עברו סלקצייה, ורובם נמצאו "בלתי מתאימים" לעבודת כפייה
ונשלחו מיד לתאי הגזים. לקרבנות נאמר כי הם עומדים להתקלח כדי לוודא
שהם נקיים, והם הצטוו להתפשט. לאחר מכן הם הובלו בהמוניהם לתא הסגור
ושם הומתו בגז.
אחת
המטלות האיומות ביותר שנכפו על מי שלא נשלחו להשמדה מיד הייתה מלאכתם
של הזונדרקומנדו. אסירים אלו גזזו את שׂער הנשים (לפני ההמתה בגז או
לאחריה), הוציאו את הגופות מתאי הגזים, עקרו את את שיני הזהב ואת
סתימות הזהב והעבירו את הגופות לשרפה. אחדים מאנשי הזונדרקומנדו ניקו
את תאי הגזים, ואחרים טיפלו בחפצים האישיים של הקרבנות, מיינו והכינו
אותם למשלוח לגרמניה. בכל כמה חודשים הושמדו אנשי הזונדרקומנדו עצמם
והוחלפו באסירים חדשים.
בהקדמה
לספרו המאלף של גדעון גרייף על
הזונדרקומנדו - בכינו בלי דמעות (יד ושם וידיעות אחרונות,
1999) - מצטט פרופ' ישראל גוטמן, ניצול שואה המשמש כיום יועץ מדעי
ליד ושם, את דבריה של אסירה לשעבר במחנה ריכוז, כריסטינה זיולסקה.
בפגישה מקרית שאל אחד מאנשי הזונדרקומנדו את כריסטינה מדוע היא מביטה
בו בזלזול – האם זה בגלל הזקן או התספורת שלו? "העבודה שלך", היא
השיבה.
"הוא
התקרב לחלון והתחיל להסביר בעצבנות [...] כאילו כל מילה צריכה להכריע
על גורלו: 'את חושבת שאני דחפתי את עצמי לעבודה הזאת, הרי אתם לפחות
צריכים לדעת שאותנו בוחרים ומכריחים. ולמרות זאת שרעבים אנו, היננו
שמתחבאים בשעת המסדרים האיומים, בכדי שלא
להילכד ולהגיע לכאן. אך אותי מצאו, הוציאו מן השורה, ומה
יכולתי לעשות? [...] ואם על העבודה עצמה מדובר, כאשר לא משתגעים ביום
הראשון... אפשר להתרגל [...] האמיני, אין ברצוני ליהנות מהחיים...
אין לי איש, את כל קרובי שלחו לגז, אני רק לשם נקמה וכדי לספר..."
במשפט של
אדולף אייכמן בשנת 1961 העיד פרופ' ישראל גוטמן שבאושוויץ "פעלה
מחתרת בין-לאומית ענפה" שחבריה עסקו בעזרה הדדית, במתן פרוסת לחם
לנצרכים, בהצלת אדם שנמנה עם מי שגורלם נחרץ, במתן תרופות ובהשגת
עבודה קלה יותר לאדם שניצב על סף המוות. גוטמן השתייך לחטיבה היהודית
של התנועה וסיפר שב-1944 הכינה המחתרת תכנית לפוצץ את המחנה ולברוח.
אחת
מחברותיו לתנועה, רוזה רובוטה, קיבלה עליה משימה מסוכנת - להשיג אבק
שרפה מנערות יהודיות שעבדו במפעל תחמושת באושוויץ. תחת השמירה המתמדת
של זקיפי ה-אס-אס הן הבריחו החוצה כמויות קטנות של חומר שהוחבא
בבגדיהם, והחומר הועבר לידי הזונדרקומנדו. במועד שנקבע מראש
היה על אנשי הזונדרקומנדו
להשתמש בחומרי הנפץ תוצרת בית כדי להרוס את תאי הגזים ואת המשרפות
ולפתוח במרד.
ואולם
כששמעו שיחידתם מיועדת להשמדה, החליטו אנשי זונדרקומנדו במשרפה
IV
שאין הם יכולים להמתין עוד. ב-7 באוקטובר הם הציתו את המבנה של תאי
הגזים והמשרפות ותקפו את שומריהם בכלים שהיו בידיהם. למראה הלהבות
הצטרפו אליהם חבריהם האסירים במשרפה
II
והרגו כמה מהשומרים. מאות אסירים נמלטו, אך כעבור זמן מועט נתפסו
כולם והוצאו להורג עם קבוצה נוספת שהשתתפה במרד. רוזה ושלוש מעובדות
מפעל התחמושת – רגינה ספירסטין, אלה גרטנר ואסתר וייסבלום - עונו
באכזריות אך סירבו למסור ולו שם אחד משמות חבריהן שתכננו את המרד.
ממש לפני שארבע הנשים נתלו לנגד עיני אסירי המחנה,
קראה רוזה: "חזק ואמץ!"
שבועות
ספורים אחרי המרד, עם התקרבות צבאות בעלות הברית, ציווה הימלר לפרק
את כל המשרפות. בסמוך להגעת הרוסים לאושוויץ ב-27 בינואר 1945 נטשו
חיילי ה-אס-אס את המחנה, לא לפני שניסו להעלים את העדות לפשעיהם
המזוויעים. ואולם חלק מיומני הזונדרקומנדו חולצו מתוך הריסות המשרפות
ותיארו את הייסורים היום-יומיים שהסב להם המגע המתמיד עם רצח. גבורת
מעשיהם בימים האחרונים במחנה מעידה לא רק על ייסוריהם אלא גם על
רצונם להוכיח לעולם שאפילו בנסיבות הנוראות ביותר לא נפלה רוחם.
יד
ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות |
